לכל אורך השבוע, ובעיקר בימים ב',ג',ד', מקיימות ועדות הכנסת דיונים. ההחלטות המתקבלות בדיונים אלו לא אחת מתורגמות לבסוף לתוצר עם משמעות ישירה למציאות העוטפת אותנו.

רוב דיוני הוועדות מתחלים לשתי קטגוריות: הצעות חוק, והצעות לדיון דחוף.

הצעות חוק: בין הקריאות במליאה, הוועדות הן אלו המנסחות ומגבשות את הצעות החוק. בוועדה פורטים חברי הוועדה את החוקים שעברו לפחות קריאה אחת לפרוטות, דנים בכל סעיף ומשנים במידת הצורך. בשלב זה כל מי שרואה עצמו כנפגע פוטנציאלי של החוק יכול להגיע לדיון ולהשמיע את השגותיו. נציגי ממשלה רלוונטיים משתתפים בדיון ומספקים מידע השייך להצעה. בשנים האחרונות אגב גברה נוכחות הלוביסטים. נציגים (לרוב של גופים פרטיים) יושבים ברוב האולמות, ומנסים להשפיע על הח"כים לפני ואחרי הדיונים. זאת במטרה לשדל את נבחרי הציבור לשנות את פרטי החוק לטובת לקוחותיהם.

הסוג השני כולל דיונים דחופים: כל ח"כ יכול להגיש הצעה לדיון בענייני דיומא. במידה והנושא מאושר על ידי נשיאות הכנסת (המורכבת מיו"ר הכנסת וסגניו) הסוגיה תנחת על שולחנה של הוועדה הרלבנטית. לרוב הדיון יתקיים תוך פרק זמן בן שבועיים.

לדיון יוזמנו אישים להם נגיעה בנושא ובעלי יכולת לענות על השאלות הבוערות - נציגי ממשלה, בעלי עסקים וכו'. באמצעות מסגרת זו מפקחת הכנסת על עבודת הממשלה, דשה בסוגיות להן עניין ציבורי, מאיצה בגורמים שונים, או לחלופין מאפשרת לחבריה לגרוף כותרות בתקשורת.

מלבד כל אלו, הוועדות מטפלות לעיתים בתקנות וצווים שמנפיקה הממשלה. גם באלו מוסמכים הח"כים להזריק שינויים - זאת כדי לאזן את מכלול האינטרסים הציבוריים והפרטיים לכדי הכרעה מתוכללת. הסיבה שהמילה האחרונה ניתנת לכנסת ולא לממשלה היא כדי לאפשר דיון ציבורי מקיף, בו מוצג התמונה השלמה וההשלכות האפשריות לציבור טרם האישור הסופי.

האיש החזק ביותר בוועדה הוא יושב ראשה. הוא חולש על הדיונים, קובע את סדר היום, ומכריע לגבי המועד בו יעלו הצעות חוק להצבעה בוועדה, כך שיוכלו להתקדם בצנרת החקיקה.

הרכב הוועדה נקבע לפי מפתח מפלגתי, כאשר לקואליציה מובטח רוב.

בכנסת אגב פועלות למעלה מ-12 ועדות קבועות, שכל אחת מאיישים למעלה מעשרה ח"כים. בקדנציה הנוכחית - בה שליש מהח"כים יושבים בכלל ממשלה - רק מעטים מבין 80 הח"כים בכלל משתתפים בדיונים. אך זה כבר נושא אחר.